אני זוכרת את זה כמו אתמול. שנה ב’ בסמינר ויש לי המון עבודות שלא הגשתי. לכל עבודה יש הנחיות שרק מלקרוא אותם אני נלחצת ומראש מתייאשת, לא מצליחה להתחיל. לא מצליחה אפילו לקרוא את ההנחיות עד הסוף או לעשות לי רשימה של העבודות שצריך להגיש. בלאגן שלם בראש, לחץ, בלבול. עוד יום ועוד יום שעוברים. הדד לייין מתקרב ואין לי מושג מה יהיה. איכשהו אבא שלי שם לב שאני מסתובבת בבית חסרת מנוחה. הוא שואל מה קרה ואיכשהו אני לא אומרת ‘כלום’ כהרגלי, אלא עונה לו ואומרת שיש לי המון עבודות להגיש ואני לא מצליחה אפילו להתחיל לכתוב ואין לי סיכוי לסיים אז אני בכלל לא ניגשת לזה. אבא שלי מקשיב ושואל “אבל את יודעת לכתוב מה הבעיה” ואני מסבירה לו שאין לי מושג איך לכתוב דברים עיוניים מהסוג הזה ומרוב לחץ אני אפילו לא קראתי את כל ההנחיות של אף אחת מהעבודות כי זה גדול וענק עלי. הוא קולט שכולי חרדה ונותן לי טיפ פשוט שהולך איתי עד היום: “תעשי הכי גרוע, אבל תעשי”. מה? אני בהלם. אבא שלי ממש לא מצטייר בעיני כמישהו שעושה את הכי גרוע. להיפך! בגשמיות וגם ברוחניות הוא מהמהדרים והמשקיעים שעושים עם כל הלב. אבא שלי לא מתבלבל ומסביר לי שלפעמים בעבודה שלו כמדען שעל שמו רשומים כמה וכמה פטנטים, הוא צריך להגיש מסמכים והסברים על הפטנטים שלו, או טיוטה להרצאה גדולה וזה מלחיץ. אז הוא עושה הכי גרוע שהוא יכול, העיקר לעשות ואחר כך משפר ומשפר. הטיפ הזה עזר לי בהמון מקומות ורגעים בחיים.
יש את הקול הזה בראש ששואל וחושש “ואם אני אתקע שם במינימום, בהעיקר לסמן וי, בגרוע, בטיוטה?” אז זהו שלא. דחיינות שמגיעה מרצון להצטיין ומשאיפה לשלימות, התרופה עבורה היא להנמיך ולעשות את המינימום ומשם להשתפר ולהגביה.
זה מאד מתחבר לי ל”עשי כל אשר ביכולתך” תעשי מה שאת יכולה עכשיו ואז תוסיפי תוך כדי תנועה. הרף הגבוה גורם פעמים רבות לא לעשות בכלל. וכמאמר השיר: “מתי תביני שהגיע הזמן להעז ולפעול להביא אל העולם את אורך? אז תעשי עכשיו תעשי קצת, אל תצפי למושלם/אל תחכי למחר. עשי כל מה שביכולתך” (מתוך השיר “קומי”)
בתקופת הקורונה נחשפתי למוצר מהפכני, סידור תפילה לנשים. סידור שיש בו כמה מסלולי תפילה מהקצר ביותר ומינימלי שמחויב על פי ההלכה ועד לתפילה כמעט מלאה. כאמא לילדים קטנים שהיו בתקופת הקורונה הרבה בבית וכזאת שגם בכללי סובלת מ”הפרעת קשב וסידור”, כלומר ברגע שאני מרימה סידור המוח שלי מתחיל לטרטר אותי ברעיונות במטלות, העיקר להסיח את הדעת, ראיתי בסידור הזה פתרון נהדר. אדמו”ר הזקן בתניא, עוזר לנו להבין שאנחנו בכלל לא אשמות, זה היצר הרע שעובד שעות נוספות ומזהה את הקדושה הגדולה שטמונה בזמן התפילה ומנסה וגם מצליח להפריע ולהסיח את הדעת בכל דרך אפשרית. יש לו כל מיני שיטות, אחת מהן היא גם מכיוון של לבוש צדיק, של “אם את לא מתפללת הכל, אז אל תתפללי בכלל”. חברה שראתה המלצה שלי על הסידור, קנתה אותו וכתבה לי “בזכות הסידור הזה אני מתפללת כל יום, מצד שני מביך שזו כל התפילה שלי”. זה בדיוק הקול שאומר “הכל או כלום”. אם פספסת יום אחד עזבי לגמרי, פספסת, זה לא שווה כלום. הוא מה זה ‘מהדר במצוות’. צדיק של ממש… אבל מה בינתיים? האם את עושה יותר או פחות בזכות השאיפה הזאת.
יש משפט שאומר שהמושלם והמצוין הוא האויב של הטוב מאד. מרוב רצון לשלימות אנחנו נמנעות מעשיה או יורדות על עצמנו ומתביישות שבכלל קיבלנו החלטה טובה.הרצון שלנו שווה כל כך הרבה. עצם העובדה שאני מונחת בלהדר ולהתקדם, שלשם אני שואפת גם אם אני נכשלת פעם אחרת פעם. גם אם אחרי חודש “מושלם” אני לא מצליחה להתמיד ושוב מקבלת את אותה החלטה בתאריך אחר. זה שווה והופך עולמות.
תורת החסידות מראה לנו את הערך של כל מצוה בפני עצמה ואפילו של כוונה טובה ורצון להדר ולהשתפר ונסיים בתובנה שיש מצב שההשראה עבורה הגיעה כבר בגיל 20 עם הפטנט של אבא שלי.
תעשי עכשיו
תעשי קצת
אל תצפי למושלם
מושלם הוא רק בורא עולם
