תורת חיים

יום הכיפורים. היום הקדוש בשנה והיא לבדה בבית, מתפללת לאט לאט. אתמול צעדה כמחצית השעה מביתם, עד לבית הכנסת המרוחק, לתפילת ‘כל נדרי’, אבל היום היא לא מסוגלת.
מסוחררת, צמאה, מסתובבת בבית ומנסה לשחזר את מנגינות התפילות.
מדי פעם היא מרגישה כאב שעובר בגופה. נעצרת לדקה וזה עובר. ממשיכה להתפלל לאט. הזמן חולף והיא קולטת שיש פה משהו שחוזר על עצמו. אותו כאב, לאותו משך זמן ובהפרשי זמן שמרגישים זהים. מביטה בשעון הגדול שתלוי בסלון ומבינה שכן, יש פה סדר מדוייק, אבל זה לא מספיק כואב, אז אולי זה רק תחילה של משהו שיקח עוד המון זמן.
עומדת ומביטה כמה דקות רצופות בשעון וקולטת שהזמנים בין גל כאב אחד למשנהו הולכים ומתקצרים ותוהה מה לעשות.
יום הכיפורים, היא לבד בדירה במרכז מוסקבה. דירה שסגורה בשני מנעולים בבנין שבו כולם גויים. היא לא מכירה אף שכן או שכנה ואין לה מושג מה בדיוק קורה איתה.
הרבנית הצדיקה של הקהילה חשבה על זה כבר כמה ימים לפני הצום “מה יקרה אם תלדי בצום”? שאלה אותה “מה פתאום” היא ענתה וצחקקה “לידה ראשונה, למה שאלד בדיוק בזמן ואני גם לא מרגישה כלום”
“ובכל זאת” התעקשה הרבנית “אולי תשני אצלנו, אנחנו גרים קרוב ולא תהיי לבד למקרה שתצטרכי עזרה”. היא סרבה, לא היה לה נעים להיות בבית זר, בייחוד בשלב כזה של טרום לידה . “אני אשאר בבית, תודה”. הרבנית לא ויתרה, היא מצאה פתרון אחר. רשמה על פתק את המספר של השומר בבית הכנסת
ואמרה לה “הודעתי לו שאת צריכה ללדת ואם תתקשרי באמצע הצום הוא יכנס לבית הכנסת ויקרא לבעלך”. “תודה” היא אמרה וחשבה לעצמה שהרבנית יותר מדי דואגת ואין סיכוי בעולם שהיא תלד ביום הקדוש.

יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה. הדקות נוקפות והיא מבינה שמשהו קורה איתה, אבל מצד שני זה לא מספיק כואב כמו שהיא תיארה לעצמה ומצד שלישי אם היא תשאר פה בבית לבד זה עלול להיות מסוכן. מה עושים? אין לה אף אחד לשאול, אין לה עם מי להתיעץ אין לה שום ניסיון בתחום…
אבל להתקשר? לבית הכנסת ביום כיפור?
לחלל את היום הכי קדוש בשנה?
ואולי תתקשר ובעלה יגיע ויסתבר שלשווא חיללה את היום המקודש וגרמה גם לבעלה לחלל אותו.
הזמן עובר והיא לא מצליחה להחליט. מתקרבת לטלפון ומתרחקת ממנו בבהלה. חוסר אונים מוחלט מכה בה, אין לה מושג מה לעשות. פתאום עולה לה רעיון, היא מבינה שהאפשרות היחידה שלה היא לפתוח את אחד מכרכי אגרות הקדוש שניצבים להם נוצצים ויפים על הספריה. כמעט ולא נעשה בהם שימוש מאז שקיבלו אותם לחתונתם, שנה וחצי קודם לכן. עוד מהיותה נערה,כשאנשים סיפרו לה שהם כותבים ומקבלים תשובה ועידוד והציעו לה לעשות זאת בעצמה, היא אמרה שאין לה צורך. היא התייתמה בגיל צעיר ותמיד הרגישה שיש לה למי לפנות ויש מי שדואגת לה באופן אישי בשמים, אבל עכשיו, עכשיו היא צריכה תשובה ברורה ואין לה שום ברירה.
היא לוקחת כרך אחד ואוחזת אותו בידיים רועדות. אומרת כמה פרקי תהילים ומבקשת בלב מהרבי שיכוון אותה. “רבי אני לא יודעת מה לעשות, אני פה לבד, זו הפעם הראשונה שלי ואין לי דרך לאבחן מה המצב שלי ואם הוא מצדיק לחלל את יום הכיפורים. רבי תעזור לי”.
פותחת את הכרך והמילים קופצות לה מול העיניים והעיניים מתחילות לדמוע מהתרגשות. למול עיניה מכתב בו הרבי מסביר לאדם שהתורה היא תורת חיים וכשיש מקרה של פיקוח נפש מותר אפילו לחלל שבת. בידיים רועדות, אבל בתחושה שהיא עושה את הדבר הנכון, היא מרימה את השפורפרת ומתקשרת לשומר בית הכנסת. “אני אקרא לבעלך” הוא אומר לה מיד, זוכר היטב את מה שאמרה לו הרבנית האחראית מראש לגבי היולדת שאולי תתקשר. “אל תקרא לו לטלפון” היא אומרת “תבקש שיצא מיד אלי הביתה”.
בפקקים של מוסקבה זה לוקח זמן. אחרי כמעט שעה בעלה מופיע בבית. הוא מביט בה במבט תוהה, היא לא נראית כמו מצב של פיקוח נפש. לרגע זה מבלבל אותה אבל היא נזכרת במכתב של הרבי. הם יורדים לרכב ושם מחכה הנהג ואיתו גם הרבנית בבגדי החג. היא מביטה בה בהשתאות, לא מבינה מה היא עושה כאן והרבנית קולטת את השאלה בעיניה ומסבירה שעל פי ההלכה, אם היולדת קבעה עם מישהי שתלוה אותה ללידה ואם זה חשוב ליולדת שתהיה איתה, מותר גם לה לחלל שבת ואפילו יום כיפור עבורה. תורת חיים…

אחרי נסיעה לא קצרה, הם מגיעים לבית הרפואה. נכנסים פנימה,חבורה מעניינת ולא שגרתית בנוף המוסקבאי. אישה שהגיעה ללדת ועודנה בצום אבל הרופאים לא יודעים, הרבנית לבושה בהידור לא אופייני למעמד ובעלה של היולדת לבוש בקיטל לבן שגורם לצוות לחשוב שמדובר במיילד פרטי שהובא במיוחד.
תוך זמן קצר ממש, יוצאת לעולם בתם הבכורה. הרבנית מספרת שבבית הכנסת כולם ראו את הבעל יוצא והבינו שמדובר בלידה קרבה והתפללו עבורה תפילה מיוחדת.
“בזכות התפילה הלידה היתה קלה” היא מסבירה. “מזל שבאתם” אומרת המיילדת. אם הייתם מתעכבים עוד קצת, היא היתה יולדת בבית לבד. רק שעתיים אחרי סיום היום הקדוש, היא פותחת את הצום בחתיכת לעקח שהביאה לה הרבנית וכוס תה שמחממת וממתיקה את הגוף והנפש גם יחד
בבוקר, היא פותחת את הסידור כדי להתפלל ולהודות להשם על הנס הגדול ומצטמררת.
חצי שנה קודם לכן היא ביקרה בארץ ואביה הביא לה תמונה של הרבי שתהיה איתה. היא הניחה את התמונה בין העמוד באחרון לכריכה האחורית של הסידור ועכשיו היא מביטה בתמונה ולא מאמינה. בתמונה הרבי יוצא עם הקיטל במוצאי יום כיפור. ברגעים האלה של בדידות ובלבול וחוסר אונים, רגעים בהם היתה כל כך לבד, הוא היה שם איתה, הרבי ומאז היא איתו והוא איתה והכרכים של אגרות הקודש עמוסים עמוסים במכתבים.
השנה חגגנו 16 שנים לסיפור הנפלא הזה,
הסיפור שהמחיש לנו בצורה המרגשת ביותר

שהתורה היא תורת חיים ושההשגחה הפרטית מלווה אותנו בכל רגע ממש

ומאז זה מה שאני עושה בהופעות בהרצאות וגם דרך המוצרים שלי

מנגישה בצורה הכי מוחשית שאפשר את האמונה בהשגחה הפרטית

שמלווה אותנו כל רגע ואת התחושה הפנימית המאירה את החיים

שהתורה היא תורת חיים.