מוצאי י"ט בכסלו ואני רוצה לכתוב על הגאולה הפרטית שזכיתי וזוכה לה בזכות לימוד חסידות ובייחוד ספר התניא, הספר שכתב ופרסם בעל הגאולה – אדמור הזקן. בעומס האירועים לא הגעתי לזה, אבל אף פעם לא מאוחר וזה לא פאסה לכתוב לאורך כל השנה על לימוד החסידות והאור שהוא מביא לחיים….

אז נתחיל מהסבר על היום, כי נכון שלחגוג זה תמיד טוב וחבדניקים בכללי אוהבים לחגוג אבל למה?

ביום זה שוחרר בעל התניא, הרבי הראשון של חב"ד ממאסר. מאסר שהגיע בעקבות הלשנה עליו מצד המתנגדים להפצת החסידות, אבל הוא התייחס למאסר ברמה הרוחנית שלו והבין שהיה קטרוג בשמיים על פרסום רעיונות כל כך עמוקים ונשגבים של תורת החסידות, שעד כה היו בהשגתם של צדיקים ולמדנים בלבד. אנשים שהיו עושים הכנות ומנהלים חיים של קדושה גבוהה בשביל ללמוד את רזי החסידות. היום בו שוחרר הרבי מאמסר מכונה "ראש השנה לחסידות", כי הוא מהווה אור ירוק משמים לפרסום תורת החסידות כך שתגיע לכל אחד באשר הוא ו"תתגלגל ברחובות" עד כדי כך שיש היום אנשים רבים שלומדים חסידות, עוד לפני שהחלו לקיים מצוות. פעם אי אפשר היה לחשוב על זה…

השבוע זכיתי להופיע מול קהלים מגוונים, החל מנערות ונשים חבדיות, דרך קהל לגמרי לא דתי וגם לא ישראלי ועד קהל נשים כלל חרדי וחסידי מגוון בעיר ביתר.

יש לי בדיחה פרטית על כך שבשמים ראו שאני לא מגיעה להתוועדויות כקהל, אז שמו אותי על הבמה.

זה מצחיק, אבל גם רציני. כן כן, בשבילי פעם לצאת לאירוע אפילו כקהל היה מלחיץ מאד ודורש כוחות!

אז נעשה "התוועדות" קטנה לסיום ואם הדברים יגעו אפילו בנשמה אלוקית אחת – שווה.

מגיל מאד צעיר חיפשתי. חיפשתי פתרון כי הייתי חייבת. הסתובבתי בעולם עם תחושות ורגשות כל כך שליליים בנוגע לעצמי, שממש הקשו עלי את התפקוד. כל מה שעשיתי לכל מקום שהלכתי, שטפתי את עצמי בביקורת שלילית בלתי פוסקת, חונקת. בשלב מסוים כבר הלכתי לפחות מקומות ועשיתי פחות דברים כי התעייפתי מלהרגיש שממילא אני לא בסדר אז מה הטעם להתאמץ? אבל האמנתי. האמנתי בכל ליבי שמוכרח להיות פתרון, שאני לא אחיה ככה כל החיים.

ביקורת עצמית יומיומית, מעין בית דין שדה פנימי. חוסר קבלה עצמית מוחלט, תחושת פגימות עמוקה. נחיתות. מחשבות עצובות ופרשנות שלילית לכל מה שקרה לי.

קראתי כל מיני ספרי מודעות עצמית, חקרתי, חיפשתי, זה לא שלא מצאתי כלום במקומות האלה. היתה קצת הקלה, היה פה ושם איזה רעיון או משפט יפה שחיזקו אותי, היו תקופות קצרות יותר קלילות, אבל השינויים לא היו מספיק משמעותיים ולא החזיקו לאורך זמן.

היום אני חושבת שהשם שם אותי בכזה חושך פנימי, כדי שאגיע למה שאני עושה, אבל זה בהמשך…

בשלב מסוים התחלתי ללמוד תניא לעומק. מה שמשך אותי ללמוד, היה משפט שנתקלתי בו כמה שנים קודם לכן, ציטוט שאדמור הזקן מביא בתניא והפך לשיר שהביא אותי לימים אל הבמה: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם".

המילים האלה תפסו אותי ורציתי להבין אותם ולהרגיש ככה,או לפחות דומה. אז התחלתי ללמוד לא כי אמרו, או כי חייב וזה קדוש, ללמוד כדי למצוא תשובות. בעל התניא הצליח במקום שאף ספר או שיטה לא עזרו לי, הצליח לגרום לי להסתכל על עצמי ועל המציאות בצורה מוארת.

הוא מסביר שכולנו כיהודים מורכבים משני חלקים:נשמה אלוקית ונפש בהמית. נשמה אלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש שהשם נפח בקרבנו וכולה טוב ואור וקדושה והיא בעלת ערך אינסופי והופכת אותנו לשגרירים של אלוקות בעולם ונפש בהמית שהשם שם בחלל השמאלי של ליבנו שתהוה קונטרה לנשמה האלוקית ותגרום לנו להיות במלחמה תמידית וכך הטוב שנעשה יהיה מתוך בחירה חופשית. אני אומרת בהומור שכיהודים יש לנו פיצול אישיות רוחני מובנה.

עד אז ראיתי את עצמי כמישהי נחיתית, דכאונית, ביישנית כרונית, פחדנית, פסימית, בקיצור כל המידות הנמוכות שרק אפשר ואז גליתי שזו לא אני, זה נפש בהמית מיסוד העפר שמולה אני מתמודדת.

אדמו"ר הזקן אמר לי באמצעות התניא ואני כותבת לכן:

"מי שאת באמת זו הנשמה האלוקית שלך. את שלימה ומושלמת ויש לך בכל רגע נתון את כל הכוחות והאיכויות והמידות הטובות שקיימות בעולם וכל הרגשות והמחשבות והעניינים השליליים שאת מתמודדת איתם, הכל מגיע מהנפש הבהמית שמנסה להפריע לך למלא את שליחותך ולהאיר את העולם". איתי היתה לה הצלחה מטאורית!

הוא לא רק אומר, אלא מסביר את זה בצורה הכי עמוקה והכי שכלית שיש. פתאום הוקל לי. ההפרדה הזאת, ההבנה שהמלחמה היא משהו טבעי ואלוקי אפילו.

אני בסדר. אני לא צריכה להשתנות. אני זו הנשמה שלי וכל השאר הוא חיצוני לי וכן יש כאן התמודדות וצריך להלחם, אבל לא בעצמי אני נלחמת, אלא בנפש בהמית שהשם שם בתוכי כדי שאלחם ואנצח. ברגע שאני רואה אותה כנפרדת ממני אפשר להתחיל להסתכל מהצד על מה שהיא אומרת לי ולהתחבר לטוב. זה דורש אימון, אבל אפשרי ומשנה חיים.

הנפש הבהמית היא כמו איזו תחנת רדיו "אל ג'זירה" שהשתלטה על המוח והלב שלי ומשדרת תוכן שגוי ומוטעה ומפציצה אותי כל הזמן בפרשנות שלילית של המציאות, ברגשות קשים ועוד. היא בסך הכל עושה את התפקיד שהשם נתן לה ואני נמצאת במבחן, מעין תרגיל יומיומי וברגע שאבין את זה יהיה לי הרבה יותר קל להתמודד ולנצח ולאפשר לנפש האלוקית וההגיונית להיות הנהג שמוביל אותי.

היא מתוחכמת הבהמית הזאת ומגיעה כל פעם בלבושים אחרים. מכירה אותנו מבפנים ויודעת את דקויות הנפש של כל אחת. זאת היא תפיל אותה דרך המראה, ההיא בנוגע לקריירה, אחרת ביחסים עם אנשים וכו'. היא מקורית ומגוונת, פעם מביאה לנו גאווה מיסוד הרוח ופעם כעס מיסוד האש, בדור שלנו היא ממש אוהבת את העפר וכמו איזה איש מכירות מדופלם מנסה למכור לנו עצבות ונחיתות כי זה הלהיט. כשאנחנו שמחות ובטוחות אנחנו כל יכולות והיא יודעת את זה ובעזרת הרגשות הנמוכים והשליליים מצליחה להוריד לנו את האנרגיה והיכולת לפעול ולהאיר את העולם. לפעמים היא בכלל מתחפשת לצדיק גדול, לובשת "איצטלה של משי" ויש לה הסברים מאד "רוחניים" כדי לגרום לנו לרדת מהחלטה טובה שלנו, או להתקרר ברגע של קדושה והתעלות. היא אומרת "הי על מי את עובדת הרי אתמול עשית כך וכך ומה את עכשיו פתאום טובה וחיובית?" אני לוקחת על עצמי החלטה טובה והיא מיד "את הרי לא תעמדי בזה וחוץ מזה שכבר החלטת מיליון פעם אז מה שוב?". משווה אותנו לאחרים סביבנו ומראה לנו שהם טובים ונעלים יותר. מראה לנו מצג שווא כאילו נדרש מאיתנו להיות מושלמות. מאד רוחנית זאתי!

אצל הנפש הבהמית פורים כל השנה והתחפושות שלה כל כך מתוחכמות וקשה לזהות שזו היא. זה נראה הכי טבעי ואמיתי ורגיש. לא סתם אדמור הזקן קורא לה הנפש הטבעית. ספר התניא מלא בתכנים עמוקים ומכסה כל תחום בחיים הרוחניים שלנו בעולם. שנה שעברה השתתפתי בקורס שנתי בתניא שעסק רק ב"אגרת התשובה" שהיא חלק אחד בתניא שמדבר על אופן החזרה בתשובה ועל מה שנגרם בעשיית חטא ועדיין אפשר ללמוד אותה שוב ושוב. מאגר אינסופי של אור ואלוקות שמשנה ומרחיב את תפיסת העולם ונותן כלים עצומים ומעצימים לחיים והכל בצורה הכי מתקבלת על השכל, מבואר ומוסבר לעומק. כלים מדהימים להתמודדות נכונה עם החיים. להבנה שהמציאות אלוקית. להבנת הקשר שלנו עם אלוקים. להבנת ההשפעה שיש לקיום התורה והמצוות וכל מעשה טוב שלנו על העולם כולו ובעיקר ליכולת להתחבר בכל רגע ממש למטען רב עוצמה שנמצא ממש בתוכנו – נפש אלוקית. להסתובב עם שמחה בלב ותחושת אחריות בהבנה שאנחנו שגרירים של אלוקות בעולם

ולכל מקום שאנחנו הולכות וכל מעשה שאנחנו עושות השכינה הולכת איתנו.

כמה זה מרגש ומשמח ומעצים. כמה מחייב.

לחיים לחיים!

אם אהבת את הפוסט שתפי חברה אולי היא תאהב גם ...

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
דילוג לתוכן