מכירות את זה שכותבים תודה על שנה מושלמת!! כן ברוחניות היא היתה מושלמת אבל בפועל כל כך מאתגרת.
אז הייתי אומרת תודה להשם על שנה של גדילה!
כמה מדהים לגדול. כמה כואב לגדול. כמה מפחיד לגדול. אני חושבת על השנה החולפת והיה בה הכל מהכל.
התחלתי אותה עם תינוק קטן ברגעים האחרונים של פגרת הלידה כי חופשה לא אקרא לה ועם עוד אחת טיפה יותר גדולה. הכי צפופים שהיו לי. עם עסק שצריך לעורר מחדש אחרי מות הזומים כשעדיין הקורונה פה ושם. עם עניינים של משקל ודימוי גוף שצצו מחדש בעוצמה אחרי הלידה ועוד כל מיני שאלות על מי אני ומה אני שצפות עם כל ילד מחדש. אני יולדת ונולדת. כאילו כבר לא עברתי תהליכי עומק בחיי ומצאתי את עצמי. יודעת שזה לטובה וכל פעם הופכת להיות יותר מדויקת. מאמינה בלב שלם שבכל פעם שזה קורה אני עושה עבודה ובסופו של דבר נהיית כלי גדול יותר לשפע שעוד ילד הביא לחיי ועדיין זה כואב ומעייף.
היו רגעים השנה שאמרתי לו לבורא “אולי די? לא רוצה לגדול טוב לי ככה. לא רוצה שליחות וייעוד גדולים, תן לי פשוט להיות שמחה ומרוצה. אני רוצה חיים קלים. תן לי ליהנות ממה שכבר הבנתי והשגתי עד עכשיו. די לי”. אבל הוא לא ויתר לי. הוא רוצה אותי גדולה מהחיים ולהיות גדולה זה לעבור תהליכים.
יש לי אלרגיה לתמונות וביטויי “לפני אחרי” מוקצנים. פעם הייתי ועכשיו אני… כאילו בעיות ואתגרים של החיים פשוט נעלמים בלי להשאיר שום סימן. אצלי לפחות זה לא קורה. ענייני האוכל ודימוי הגוף שלי משנים צורה והופכים להיות יותר בעלי משמעות רוחנית והם עדיין פה מחדש בכל תקופת קושי וגם הצלחה גדולה. קשיים במערכות יחסים, פחד משינויים ותופעות של רגישות יתר לא משגעים אותי כבעבר, כי יש לי את הכלים של תורת החסידות ועדיין מטלטלים כי אני גדלה והם גדלים. מסתבר שאי אפשר לעבור לשלב הבא עם אותם הכלים שהיו איתך בשלב הקודם ומה לעשות שהוא רוצה ומתעקש שאגדל.
אני אומרת לו “הכל גדול עלי” והוא עונה לי “הכל קטן עליך! רק תני לי יד.
אני לא רוצה שתשרדי. אני לא רוצה שתחיי בחצי קלאצ’. את תהיי צומחת. את תחיי במלוא העוצמה”. היו רגעים ששאלתי אותו:” האם העובדה שאני בקושי, אומרת שכל מה שהשגתי וטיפחתי עד עכשיו לא היה שווה? אולי אפילו היה מדומה? והוא עונה לי שוב ושוב את אותה התשובה המנחמת “זה היה מעולה לאז, אבל עברנו לשלב הבא בספירלה האינסופית של החיים וצריך יותר ועוד”.
האוטומט שלי הוא לאכול כשקשה, כשמפחיד, כשגדל והשנה זה קרה בעוצמה. לא אדבר פה במשקלים כי זה לא מעביר את המשמעות, רק אגיד שהרגשתי שיש עלי איזו חליפה שאני רוצה להסיר ולא יכולה. מצד אחד יודעת שהיא גם מגוננת, מצד שני לא נוח לי פיזית נפשית. יש גם כעס שצף בכל פעם מחדש: למה כל העולם צריך לראות את תופעת הלוואי של הקשיים שלי? אבל ככה זה עם אכילת יתר, מצד אחד סם זמין ומנחם בהכשר הבדץ עם תופעות לוואי יחסית מינוריות, מצד שני השימוש בו מאד ניכר לעין. בתוך תוכי אני יודעת שזה לא מענין את אף אחד. אנשים עסוקים בבעיות של עצמם ועדיין זה הפריע. הכאיב. סוג של תזכורת חיה ונושמת ומוחשית על זה שקשה לי.
אז דיברתי עם עצמי ומצאתי לי דרך. לקחתי את הבעיה והסתכלתי עליה מכיוון שונה: “נגיד שהשמנת בשביל תפקיד בסרט” וואו זה מרגיש אחרת. אין פה אשמה ובושה ותכלס באמת השמנתי בשביל תפקיד בסרט של הבמאי הגדול מכולם. הדימוי של השחקן החזיק אותי כמה ימים אבל שוב איבד מכוחו והבושה, האשמה והחרטה שיגעו אותי ושלחו אותי שוב ושוב לארונות ולמקרר. במעין לופ בלתי נגמר.
אז חשבתי לעצמי “נגיד שזה היה הריון?” פתאום זה הרגיש אחרת ואז הבריק לי. אני באמת בהריון – הריון רוחני.
במפגש משפחתי שהיה לנו אחרי פסח הודעתי שאני בהריון רוחני. זה העלה חיוכים ופתאום הרגשתי שזו לא רק בדיחה מוצלחת, אלא אמת צרופה. אני בהריון רוחני. זה כבד. מתחשק כבר ללדת אבל קורה פה משהו עמוק. פחות הרגשתי אשמה ומבויישת אז פחות אכלתי. עכשיו כשקצת התאזנתי אני אומרת תודה מכל הלב כי ההשמנה האחרונה נתנה לי שיעור ענק בקבלה עצמית שעוד לא חוויתי מעולם. אני כותבת ויודעת שיום אחד ברגע של משבר אכנס לכאן ואקבל כח. כי ככה זה. אין לפני אחרי.
כל החיים אנחנו תוך כדי. תהליך של גדילה אינסופי. ספירלי. כל פעם חוזרים לאותן הנקודות, אבל ברובד גבוה יותר, כי הוא רוצה אותנו גדולות מהחיים.
מדהים שבמקביל ל”הריון הרוחני” הגעתי לראשונה בחיי לעשות תהליך אסטרטגיה לעשיה שלי וסוף סוף לקרוא בשם וכותרת לכל מה שאני עושה אינטואיטיבית. כמה נעים להתרפק על האינטואיציה וההשגחה הפרטית המדהימה שפשוט מובילה אותי כבר שנים. תהליך הגדילה השנה הזאת גרם לי להבין שהרוחניות אצלי היא איזור נוחות ואם אלוקים הביא אותי לעולם גשמי, צריך לפעול בחוקים שלו בשביל לתת לשפע ולאור מסלול וכלים. מוסיקאית זה מדהים וגם מרצה. מנחת סדנאות ומייצרת משפטי אמונה ומוצרים אבל מה זה? מה הכותרת של זה. הפחיד אותי לומר. הרי לא למדתי שום דבר מהתחום ומי אני בכלל שאתהדר בטייטלים והרי הכל אצלי ממקום של התנסות אישית. אני סטודנטית לכל החיים במסלול האתגרי של העולם הזה.
התגברתי קצת על הפחד ואז הבנתי שבאמת קשה למצוא כותרת שתדייק. אז בחרתי כותרת זמנית: מנטורית להעצמה וחיבור לנשמה וזו עדיין לא הגדרה סופית. אנחנו בתהליך. תהליך לידה מרגש שמעניק משמעות והצדקה לכל השנה הזאת.
פתאום קורים דברים. מגיעים אלי שליחים טובים שמאמינים בי ואני מגלה שהשגחה פרטית משתלבת נפלא עם אסטרטגיה. כמה שפחדתי לאבד אותה, את התחושה של להיות מובלת באור. אני מגלה גם שההודיה על האתגר. היכולת לראות שהוא לטובתי ולקרוא לו בשם חיובי, לא רק מחלישה את הכאב, אלא מפיקה ממנו תועלת מפתיעה ומרגשת
יומולדת זה זמן של מתנות. עוגה כנראה שאני לא יאכל השנה. משתדלת להתרחק מהמאכלים שאין לי שובע מהם והאמת גם אין תענוג. למרות שהעולם אומר שעוגת יומולדת זה טעים. את המתנה שלי קיבלתי לפני חודש. לגמרי מלמעלה ואני משתפת פה כי לא צריך לחכות ליומולדת 38 כדי להעניק לעצמנו מתנה כזאת והלוואי הלוואי שמישהי שתקרא את זה תצליח להעניק את המתנה גם לעצמה. מזלי גובר ואני מבקשת עליך בלי להכירך מעומק ליבי.
לפני למעלה מחודש עברתי אתגר לא פשוט. נאמרו לי דברים קשים ונפגעתי עמוקות. כשניתחתי אחר כך את הפגיעה, קלטתי שלא נפגעתי ממה שנאמר לי, מה גם שמי שאמר היה בסערת רגשות והתנצל מייד. נפגעתי מההבנה שמה שנאמר לי דומה מאד לדיבור הפנימי שלי. שלמרות ההבנה שאני נשמה אלוקית עם ערך אינסופי, יש בתוכי רס”רית קשוחה. כשאני ממושמעת ועושה ומצליחה הכל טוב, אבל כל טעות הכי קטנה. כל נפילה. כל יום של חולשה, סוף העולם. אין חמלה.
באותו היום ממש נסעתי עם הקטנה שלי בת הכמעט שלוש שבתהליכי גמילה וקרתה תאונה הגיינית. נאלצנו לעצור בצד כדי לנקות אותה. היא מסתכלת עלי ואומרת בשיבוש לשון וחיוך כובש: “אמא תבלבלתי” ואז חוזרת שוב ואומרת על עצמה בגוף שלישי ושם חיבה “ליבוש התבלבלה לא נורא אמא תנקה אותה” חיבקתי אותה ועזרתי לה וקיבלתי שיעור לחיים. איזה דיבור עצמי חומל ואוהב. לא סתם היא מתפתחת כל כך מדהים. החלטתי שזו המתנה שלי לגיל 38. אני מפטרת את הרס”רית. אני חומלת עלי.
בכל בוקר אנחנו קמות בבוקר ואומרות “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה”.
הוא חומל עלי, אז למה אני לא חומלת על עצמי?!!
כמעט חודש שאני בדיבור פנימי של חמלה. זה מרגש ומפתיע וגם כשקורה משהו והשיפוט הפנימי מתעורר, מיד אני עושה “יו טרן” ובמקום להלקות את עצמי על זה שהלקיתי ואתן יודעות איך זה מתגלגל כועסת שכעסתי שכועסת שכעסתי וחוזר חלילה. אני אומרת “אוקי. הרס”רית חזרה. מזכירה לה שהיא מפוטרת ועכשיו אנחנו בחמלה על ציפי. כי היא לא מושלמת ולפעמים היא טועה והיא עדיין מקסימה ובעלת ערך אינסופי ואם להיות חשופה עד הסוף. אפילו העתקתי מליבי שלי את ה”התבלבלתי” המתוק ושם חיבה פנימי לעצמי…
ממקום של חמלה אני רואה כמה השתדלתי והתאמצתי והתמדתי השנה, למרות וביחד עם כל האתגרים
תובנה יומית מדי יום. פגישה עם הפרשה. הופעות לקהלים חדשים. מוצרים שב”ה הגיעו רחוק והאירו
כל כך הרבה לבבות. יש לי במה לשמוח, יש לי על מה להודות.
מזל טוב לי! תודה אלוקים הטוב על שנה של גדילה.
תודה שאתה לא מוותר לי ולא מוותר עלי.
מאחלת לכולנו שנזכה להאיר את העולם. שנזכה לגדול עם מינימום כאב
ולזכור בזמן הכאב שאלו כאבי גדילה והריון רוחני
ומהמקום הזה נוכל להביא כל כך הרבה אור ואהבה וקבלה וחמלה לעולם
בחסידות קוראים לזה גאולה פרטית
שנזכה לגאולה פרטית וכללית אמן.
