לפחות פעם ביום קופץ לי בפיד או בלב, איזה ראיון, או סיפור , או תמונה מאירועי הזוועה של שמחת תורה ובכלל מהמלחמה. סיפור על ניצול נובה, ראיון עם משפחה שכולה, זכרון של תיאור שקראתי על מה שעברו גברים ונשים וילדים, תמונה של משפחה שלימה שהיתה ואיננה או של חיל ילד שמסר את נפשו, היה ואיננו… ואני בוכה והנשמה כואבת וממשיכה בשגרה כי אין ברירה, כי לא ניתן לאויב לשבור אותנו. לפעמים זה מעבר כל כך חד שאני תוהה אם זה שפוי. האם אני צבועה? האם אני משקרת ועל מי? איך זה יכול להיות?
האדמו”ר הזקן כותב בספר התניא
“והיכולת והרשות נתונה לכל אדם, לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש”.
החסידות מלמדת אותנו שהמחשבה, הדיבור והמעשה הם לבושי הנפש. כמו שאפשר ללבוש בגד ולפשוט, כך אפשר ללבוש ולפשוט מחשבות, דיבורים ומעשים. הבגד מצד אחד מבטא את האדם, אבל לא הופך להיות חלק ממנו. אפשר להחליף ללא הרף את הבגדים וכך גם עם הלבושים הרוחניים,
האדם יכול לעבור ממחשבה למחשבה ומדיבור לדיבור וממעשה כזה למעשה אחר לחלוטין.
המרחק בין הלבושים לבין עצמות הנפש גדול, כך שהאדם יכול לבחור לפעמים ללבוש לבוש שאינו תואם את מצבו. כמו שאדם יכול ללבוש בגד שגדול עליו, או עני יכול ללבוש בגד של עשיר
כך גם אנחנו יכולים לבחור מחשבות שמחות, מחשבות גדולות, למרות שמצבנו הפנימי אחר לחלוטין.
וגם בדיבור ובמעשה, לפרגן למרות שבליבי אני מרגישה קנאה, לעשות טוב לאדם אחר, למרות שאני מרגישה שאין לי מה לתת והלב שלי אומר “עזבי תתמקדי בעצמך” ולחשוב מחשבות חיובות אפילו כשהנפש מדוכדכת.
זה לא צבוע! זה אמיתי. זה לא מטורף! זה שפוי. זו יכולת אלוקית שניתנה לנו ומצילה אותנו.
והלבושים משפיעים גם על מה שקורה בפנים.
שמתי לב שמתחילת המלחמה קניתי בגדים צבעוניים ומאירים, בלי לחשוב על זה,
הלב כנראה מחפש להאיר בכל דררך, גם אם זה מבחוץ, דרך בגד, גם בדברים הכי קטנים.
השבוע השתתפתי בבר מצוה של אחיין וקמתי לרקוד בכח. מחפשת להרגיש את השמחה בעצמות. דוקא כי הלב מרגיש כל כך הרבה…
וכמה חשוב שנזכיר לעצמנו שזה בסדר. אנחנו בסדר. כל רגע שאנחנו בוחרים באור, בטוב, בפרחוני אנחנו לא שוכחים! אנחנו נלחמים להחזיק את הטוב.
זה לא נגד העם שלנו – זה עבור העם שלנו.
וזו תובנה שכתבתי בתחילת המלחמה
“עם ישראל הוא גוף אחד,
קומה אחת שלימה
כשהיחיד מחזק את עצמו באמונה ובשמחה
הוא מחזק את כל האומה”
