היתה איזו תקופה שהייתי חברה בקבוצה ברשת שעסקה בדיאטות ותזונה אחרי לידה. אני לא זוכרת איך בדיוק קראו לה. משהו כמו אמהות מבשלות דיאטטי ובריא. נשים היו מעלות שם מתכונים ותפריטים וטיפים, מתייעצות ועוזרות אחת לשניה. אני זוכרת כל מיני שאלות שהיו נשאלות שם כמו: “כמה שעות צריך לחכות עד לארוחה הבאה אצל חלי”. “האם מוצר כזה וכזה משתלב עם מוצר אחר בתור פחמימה וחלבון” האם זה כשל”ס? כשר לסיון אופירי ועוד. נשים אחרות היו עונות באכפתיות ורצינות והשיח היה מקסים. לפעמים הייתי צוחקת לעצמי שזה ממש נשמע כמו שאלות הלכתיות ושבעצם בעצם, לכל אחת יש איזו דת משלה.
יום אחד מישהי פרסמה תמונה של ארוחה שאכלה משולבת בבשר וחלב בצורה בולטת ואחת החברות בקבוצה העירה שמפריע לה לראות תמונה כזאת. התגובות היו: “מה זה השטויות האלה” ועוד אמירות על כך שאלו חוקים עתיקים ולא רלוונטיים. לא בטוח שהיא היתה צריכה להעיר שם בפורום, זו לא היתה קבוצה של אוכל כשר ועדיין חשבתי לעצמי איזה עולם הפוך. חוקים של גורו דיאטות שמעולם לא פגשת ולא מכירה את הגוף שלך, הם תורה מסיני ותורה מסיני שעוברת כבר דורות על גבי דורות זה שטויות….
כל אחת מכירה את המראה הזה של מישהו עם ספר תורה יוצא לחצר בבית כנסת או באולם ואיך כולם וכולן רצים לתת נשיקה. מכל המגזרים בכל הלבושים, רואים את התורה ומתרגשים. רוצים לגעת. רוצים להיות חלק. כי התורה באמת שייכת לכולנו.
“כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים” – התורה היא מה שהופך אותנו לעם. לעם נבחר. לעם מקודש. לעם שיש לו ערכים גבוהים של מוסר ודרך חיים שלא תמיד אנחנו מקיימים, אבל יש לנו לאן לשאוף. כמה מרגש להגיע לארצות אחרות ולהכנס לבית כנסת ולראות איך הכל אותו דבר. זה מדהים. מסורת שהשתמרה שנים. שינויי נוסח ומנהגים ושפה, אבל הכל אותו דבר. כמה עוצמה יש בזה.
אני חושבת לעצמי שכל כך הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על התורה כאיזה עול. כמשהו שחייבים. שמוכרחים. משהו שמגביל אותי ומונע ממני. משהו שבולם אותי. שוכחים שמי שנתן את התורה ברא את העולם והתורה מותאמת לחיות חיים מאושרים ומוצלחים בתוך העולם.
יש מגזרים שלמים שמרגישים שהתורה לא שייכת אליהם. הם רואים בה משהו ששיך למגזר מסויים. הם רואים בה משהו שדורש מהם שינוי קיצוני באורח החיים ובעצם לא מכיר בהם ולא מקבל אותם. זה כל כך חבל.
חג השבועות מזכיר לי את האיחול הנפלא שנהוג לאחל בחסידות חב”ד “שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות”. לקבל את התורה “בשמחה” זה לא רק ציווי, זו גם הבטחה. מי שמקבל את התורה – מקבל שמחה. “בפנימיות” – להתחבר לעומק. להתחבר לחלק הפנימי, לסוד שבתורה וזה אומר שהחיבור לתורה מחבר אותנו לפנימיות שלנו. פנימיות התורה מלמדת אותנו שהמהות שלנו היא הבפנים.
בתוך עולם הישגי ותחרותי וכל כך חיצוני, יש ערך גבוה מזה? להאמין שאני בעלת ערך בעצם היותי. שאני נספרת בלי קשר למעשים שלי, למעמד החברתי שלי, למראה החיצוני שלי, למצב הכלכלי שלי. אני נספרת כי אני נשמה ובדיוק בגלל זה גם אני וגם את היינו שם במעמד הר סיני וקיבלנו את התורה.
אני מכירה כל כך הרבה אנשים שלא שומרים תורה ומצוות, אבל כן מקיימים כל מיני מנהגים שהם התחברו אליהם ואספו בדרך. מדליקים נר עם ריח טוב לאנרגיה טובה. לוקחים לעצמם יום מנוחה. מחליטים להגביל את עצמם בכל מיני מאכלים, כדי לשמור על איזה נקיות בנשמה. אם תציעו להם לעשות את אותו הדבר אבל מהתורה, יש סיכוי גדול שהם יסרבו. אני לא מדברת על מקרים של חוסר אמונה מוחלט. אלא על מקרים אחרים של אנשים שכן מאמינים, אבל מרגישים שהתורה לא שייכת להם. חושבים בטעות שזה או הכל או כלום.
התורה היא של כולנו! כולנו קיבלנו אותה. היא לא שייכת למגזר אחד. אפשר לבחור את המנהג, או המצווה האחת שמתחברים לך ולקיים. זה שווה. זה מאיר את הלב והנשמה. זה לא הכל או כלום. לא שחור ולבן.
כמה אור ועוצמה וחיבור יש בידיעה שאת מקיימת משהו שקיימו האמהות שלך והסבתות והסבתות של הסבתות. איך זה מדליק את הניצוץ הנשמתי שלך באור אינסופי.
מאחלת לכל אחת ואחת: שתזכי לקבל את התורה! והתורה תעזור לך לקבל את עצמך!
#תמונה מתוך מופע אחרי הפסקת ספירת העומר הארוכה.
מופע של העצמה ואור לנשים לקראת חג השבועות
חג שמח!
